<h1>הבתים — שערי עירובין שער שלישי</h1>
<h2>דף סא:</h2>
ישראל הדר עם הנכרי או עם גר תושב בחצר אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינו דירה אלא כבהמה הוא חשוב. ואם היו שני ישראלים או יותר, וגוי שוכן עמהם ה"ז אוסר עליהם. ודבר זה גזרה שמא ישכינו גוי עמהם בחצר וילמדו ממעשיו. ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד, מפני שאינו דבר מצוי, שהרי יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי, לשון רבנו משה. כתב הרשב"א, ישראל אחד שאמרו, לא אחד ממש. אלא אפילו [ישראלים רבים הסמוכין על שולחן בבית א' אינו אוסר אבל אם יש] אחרים ואוכלים בבית אחר הרי אלו קרויין שנים והגוי אוסר עליהם. ונראין דבריו.
<h2>דף סב.</h2>
שוכרין מן הגוי ואפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות הוא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד. לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה. ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. [וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו]. ואפילו היה שכירו ושמשו (ו)ישראל, ה"ז משכירו שלא מדעתו. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו ה"ז משתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו. היו לגוי שני שכירים או שני שמשים או נשים רבות, אם השכיר מאחד מהם דיו. לשון רבנו משה. יש מי שאומר, שאם עירבו הישראלים מאתמול ובא הגוי בשבת, אע"פ שבטל העירוב, כיון ששכרו ממנו, חזר העירוב למקומו. ויש מי שאומר, שבטל העירוב וצריך ביטול רשות אחר השכירות. וכתב הרשב"א, שמה שאמרו שאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, אע"פ שהוא היה מוחה בדבר. וכתב הר"ש, ששכירו ולקיטו של גוי, אם הוא ישראל, הרי הוא כבעל הבית ונותן עירוב. ורבים מגדולי המפרשים חולקים עמו בזה, שאינו צריך ליתן עירוב, אלא ששוכרין ממנו. וכן נראה עיקר.
<h2>דף סה:</h2>
שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי דרים בפנימית, וישראל אחר בחיצונה. או שהיו ישראל וגוי בחיצונה, וישראל אחר בפנימית. ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראלים וגוי (שרויין) [מצויין] שם. והפנימי מותר בפנימית. לר"ם. קצת מן הגאונים כתבו שאין הגוי אוסר בין שדר בחיצונה או בפנימית. וכן דעת הר"ש. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן פסקו הראב"ד והרב בעל המאור.
גוי שהשכיר מן הגוי, אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, שוכרין מזה הגוי השני, שהרי נכנס תחת הבעלים. ואם יש רשות לראשון להוציא את הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם לא היה השני עומד ושכרוהו הישראלים מן הראשון, הרי אלו מותרים. לשון ר"ם. וכתב הרשב"א, ונראה כשלא היה למשכיר תפיסת יד, ולא מקום להניח בו כלים. אבל אם היה למשכיר תפיסת יד או מקום להניח בו כלים, נעשה כשכירו ולקיטו, כמי ששאל ממנו מקום להניח שם כלים, ושוכרין ממנו אע"פ שאינו יכול לסלקו. ונראים [דבריו].
<h2>דף סח:</h2>
שני ישראלים וגוי, הדרים בחצר, ושכרו מן הגוי בשבת, חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר. וכן אם מת הגוי בשבת, מבטל הישראל לישראל אחר ויהיה מותר לטלטל.
<h2>דף סט:</h2>
ישראל שהיה מחלל שבת בפרהסיא או שהיה עובד ע"ז, הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו, ואינו מבטל. אלא שוכרין ממנו כגוי. אבל אם היה מן המינין שאינם עובדין ע"ז ואין מחללין את השבת, כגון צדוקים ובייתוסים וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר, כל שאינו מודה בעירוב, אין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי. אבל מבטל הוא רשות כישראל הכשר. וזהו תקנתו. ואם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר, ה"ז אוסר עליו עד שיבטל לו. לשון רבינו משה. יש מי שכתב, מה שאמרנו שמחלל [שבת כגוי, בד"א במחלל] שבתות הרבה אבל במחלל שבת אחת בלבד אינו משומד בכך. וזהו שאמרו מחלל שבתות בפרהסיא. ודבר של טעם הוא זה. כתב הראב"ד שבייתוסי אינו מבטל רשות, מפני שהם אינם מתייראים מהחכמים, והם גוים גמורים.
מי שביטל רשותו וחזר וטילטל ברשותו שביטל, אם במזיד הוציא ה"ז אוסר עליהם, שהרי לא עמד בביטולו. ואם בשוגג הוציא אינו אוסר עליהם שהרי עמד בביטולו. בד"א שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להם, אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו, אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהם [לשון רבינו משה]. והראב"ד פסק שאפילו החזיקו בני מבוי במבוי, אם חזר הוא והוציא במזיד אוסר.
<h2>דף עא.</h2>
ישראל וגר השרויין במערה אחת, ומת הגר מבעוד יום, אע"פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה, ה"ז המחזיק אוסר עד שיבטל, שהרי הוא כיורש. ואם מת הגר משחשכה אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר עליו, אלא בהתירו הראשון הוא עומד. לשון רבינו משה.
<h2>דף עד:</h2>
חצר שישראל וגוי שרויין שם, והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל אחר, ועשו עירוב דרך החלונות, אע"פ שהם מותרים להוציא מבית לבית דרך החלונות, הרי הם אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים עד שישכיר. שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום הגוי. לשון רבינו משה. לדעת רבים מן המפרשין לא באו בכאן משום שכירות. אלא כך ביאור הדבר, שאם יש לישראל פתח במבוי, ויש לו פתח אחר או לגוים רבים פתחים אחרים בצד האחר של מבוי, ויש בתים אחרים של ישראלים אחורי ביתו של אותו ישראל שאינם פתוחים למבוי זה, ויש חלונות פתוחים בין ישראל זה לאותם הישראלים, ובאו לערב דרך חלונות כדי להתיר ולהוציא כליהם דרך פתחים שבחצר למבוי כדי שיחשבו כולם [כאחד], אסרו חכמים לעשות דבר זה אע"פ שאין הגוי מבטל עירוב זה. והטעם, שאילו היינו מתירין לישראלים הסמוכים לו אחורי ביתו להשתמש במבוי דרך הפתחים, לא היה מתיירא ישראל זה לדור יחידי בין הגוים. אבל כשאתה אוסר דבר זה מתיירא ישראל זה לדור וילך לו. וכן הדין בישראלים וגוי השרויים בחצר אחרת, וישראלים אחרים שכנים לו מאחורי ביתו, וחלונות פתוחים מבתיהם לבית ישראל זה, אע"פ שעירבו דרך חלונות, אין מתירין אותם להוציא כלים שבבתים מבתיהם לחצר, אע"פ שכולם כאיש אחד ואין הגוי אוסר עליהם. וכתב הר"ש, שלא אמרו חלונות אלא [מפני] שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית. וה"ה אם היו פתחים גדולים פתוחים מזה לזה. וחכמי התוספות כתבו, שלא אמרו אלא כשאין ביניהם אלא חלונות, שאין תשמישן רגיל ובנחת מזה לזה. ומפני זה אסרו לעשות יחיד במקום גוי, שאין הגוי מתיירא להזיק לישראל זה מפני שכונת ישראלים אחרים שאין ביניהם אלא חלונות. אבל אם יש פתחים גדולים ביניהם, שמשתמשים בנחת ורגיל, מותר לעשות יחיד במקום גוי, שאין נזק הגוי מצוי, שמתיירא הוא מישראלים האחרים. וזה נראה עיקר.
<h2>דף פ.</h2>
שוכרין מן הגוי ואפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות הוא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד. לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה. ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. [וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו]. ואפילו היה שכירו ושמשו (ו)ישראל, ה"ז משכירו שלא מדעתו. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו ה"ז משתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו. היו לגוי שני שכירים או שני שמשים או נשים רבות, אם השכיר מאחד מהם דיו. לשון רבנו משה. יש מי שאומר, שאם עירבו הישראלים מאתמול ובא הגוי בשבת, אע"פ שבטל העירוב, כיון ששכרו ממנו, חזר העירוב למקומו. ויש מי שאומר, שבטל העירוב וצריך ביטול רשות אחר השכירות. וכתב הרשב"א, שמה שאמרו שאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, אע"פ שהוא היה מוחה בדבר. וכתב הר"ש, ששכירו ולקיטו של גוי, אם הוא ישראל, הרי הוא כבעל הבית ונותן עירוב. ורבים מגדולי המפרשים חולקים עמו בזה, שאינו צריך ליתן עירוב, אלא ששוכרין ממנו. וכן נראה עיקר.
<h2>דף פו.</h2>
אחד מבני מבוי שהניח ביתו והלך [ושבת] בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצרו, אם הסיח (לבד לאכול) [מלבו] ואין דעתו לחזור לביתו בשבת ה"ז אינו אוסר עליהם. בד"א בישראל, אבל בגוי אפילו [הלך לשבות] בעיר אחרת אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו. שהרי אפשר שיבוא בשבת. לשון רבינו משה. מן ההלכה נראה שיש הפרש בין הלך לשבות אצל בנו, ובין הלך לשבות אצל בתו. והר"ם לא הפריש בזה. ויש מי שפסק בנכרי שאינו אוסר אא"כ בא, ואע"פ שיכול לבא ביומו. ויש מי שפסק שכל זמן שהוא במקום שיכול לבא באותו היום ה"ז אוסר. וכן נראה דעת הר"ם. ומחלוקת אלו הפוסקים יתבאר ברחבה. וישראל שהלך לשבות אצל בתו וחזר לחצירו בשבת, יש מי שאומר שאוסר כמו [הגוי], שהגוי שהולך לעיר אחרת כיון שבא לביתו אוסר. ויש מי שאומר שאינו דומה לגוי, לפי [ש]זה הסיח מלבו וזה לא הסיח. וכן נראה דעת הר"ם והוא עיקר.
